בע"מ ואח' נ' בן אסתר ואח'

החלטה

1.בפני בקשה שהוגשה מטעם הנתבעים להבאת ראיות לסתור, מכוח הסמכות הנתונה לבית המשפט על פי סעיף 42ג לפקודת הראיות (נוסח חדש), תשל"א – 1971 (להלן – פקודת הראיות), בהתייחס לפסק דין בת"ד 11107-08-11 שהרשיע את הנתבע 1, על פי הודאתו, בכתב אישום שייחס לו עבירה של אי שמירת מרחק ונהיגה בחוסר זהירות (נספח א' לבקשה; להלן – פסק הדין).

הוגשו סיכומים בתורת תשובה מטעם הצד השלישי, ואילו התובעת הצטרפה לסיכומים מטעמו.

2. עניינה של התובענה נזקים שנגרמו לרכב המבוטח על ידי התובעת, בתאונה שבה נפגעו מספר כלי רכב, כאשר נטען כנגד הנתבע 1, כי הוא זה שגרם לפגיעה ברכב המבוטח כאמור, כאשר פגע בו מאחור.

בתאונה היו מעורבים ארבעה כלי רכב, אוטובוס, אוטובוס ציבורי זעיר מסוג "מרצדס", רכב פרטי מסוג "יונדאי" ומשאית מסוג "איווקו", שבה נהג הנתבע 1.

3.הצדדים חלוקים מן הסתם על נסיבות התאונה ועל מידת אשמו של כל אחד מהמעורבים.

אין חולק כי הנתבע 1 פגע ברכב היונדאי, אך יש חולק על נסיבות התאונה בכללותה. לשיטת הנתבע מס' 1, רכב המרצדס שנסע אחרי האוטובוס, עקף לפתע אותו משמאל ומבלי לוודא שנתיב זה פנוי ותוך הסטיה התנגש ברכב היונדאי (המבוטח ע"י התובעת). כתוצאה מההתנגשות, כל לשיטת הנתבע 1, וקיצור מרחוק הבלימה, התנגש ברכב היונדאי עם המשאית בה נהג.

4.בתמצית, נטען בבקשה להבאת ראיות לסתור, כי מהודעות הנהגים המעורבים במשטרה עולה כי התיאור בכתב האישום, כאילו כל ארבעת הרכבים נסעו זה לאחר זה, אינו נכון, וכי נהגת רכב היונדאי סיפרה בהודעתה במשטרה, בין היתר, שרכב המרצדס סטה במפתיע לנתיב שבו נסעה, דבר שמתיישב גם עם השרטוט ששרטטה בטופס ההודעה בעדותה הראשונה (ראה נספח ד' ו-ה' לבקשה).

עוד נטען בבקשה כי גם נהג המרצדס מסר גרסאות סותרות בשתי הודעותיו, כאשר בראשונה טען שהיה בעמידה מוחלטת ואז נפגע מאחור על ידי רכב היונדאי, ובשניה טען, כי המשיך בנסיעתו ולא סטה לנתיב שמשמאל (ראה נספחים ב' 1 ו-ב' 2 לבקשה).

5.אשר לנתבע 1 עצמו, נטען בבקשה כי טען בהודעתו במשטרה, כי רכב המרצדס שנסע אחרי האוטובוס פרץ לפתע מהנתיב הימני לנתיב השמאלי, נהג רכב היונדאי בלם, אך לא מנע את הפגיעה במרצדס, ואילו המשאית בה נהג סטתה שמאלה כדי למנוע פגיעה, אך פגעה קלות ביונדאי (נספח ו' לבקשה).

6.תיארתי בקצרה את ההודעות הנ"ל, שכן יש לכך רלבנטיות להכרעה בבקשה זו.

7.סעיף 42ג לפקודת הראיות מורה אותנו כך:

"הושגה ראיה כאמור בסעיף 42א, לא יהיה המורשע או חליפו או מי שחב בחובו הפסוק רשאי להביא ראיה לסתור או ראיה שכבר נשמעה או הוגשה במשפט הפלילי, אלא ברשות בית המשפט, מטעמים שירשמו וכדי למנוע עיוות דין".

עוד קובע הסעיף הנ"ל כי הממצאים והמסקנות של אותו פסק דין חלוט, המרשיע נאשם, יהיו קבילים במשפט אזרחי, כראיה לכאורה לאמור בהם.

8.הרציונל שבבסיס הוראה זו הינו שהכרעה במשפט פלילי נעשית לאחר הוכחת אשמה ברמת וודאות גבוהה, מעל לספק סביר, לאחר חקירה ודרישה, ולכן אין צידוק להתעלם ממנה, ולהטריח את בית המשפט שוב בהליך אזרחי בפלוגתאות שכבר הוכרעו בהליך הפלילי (ראה ע"א 350/74 חברת מ.ל.ט בע"מ נ' ממן, פ"ד כט (1) 208; להלן – ענין מ.ל.ט.).

9.כבר נפסק כי אין מניעה מצד מי שכנגדו נפסק בהליך הפלילי, להביא ראיות לאשם תורם (ראה ענין מ.ל.ט הנ"ל).

אלא שהנתבעים ביקשו להביא ראיות לסתור, אף מעבר לטענת האשם התורם. בעניין זה נקבע בפרשת מלט, כי –

"לא בנקל תינתן לבעל דין כזה רשות להבאת ראיה במשפט אזרחי, שאם לא יקפצו בתי המשפט ידם במתן רשות, יסכלו את מטרת התחיקה, לרכז את חומר הראיות בבית המשפט הפלילי ולא להותיר מקום להתדיינות נוספת".

ראה גם י. קדמי, על הראיות, חלק שלישי, תשס"ד-2003, עמ' 1366-1370.

10.טוענים הנתבעים, בין היתר, כי ההרשעה נעשתה בעקבות הסדר טיעון והודאה ולא בשל בירור הראיות הרלבנטיות. אמת נכון הדבר, אך עניין זה, לבדו, לא מהווה טעם להבאת ראיות לסתור, וזאת משיקולים של מדיניות משפטית, שכן כבר נפסק כי "יש בטענה כדי להביא לזילות ההליך הפלילי ולאובדן אמון הציבור". (ת.א. (מחוזי חיפה) 565/03 בן ציון נ' חזן, 25.1.07, סעיף 6 לפסק הדין; להלן – ענין חזן).